אודות

טקסט של גדעון עפרת  לקטלוג התערוכה של לנה זידל: זאבי חוצות , בית האומנים, ירושלים, 2013


חידת הזאבים
 / גדעון עפרת

"שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ. [...] עַל־כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם, נָמֵר שֹׁקֵד עַל־עָרֵיהֶם, כָּל־הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם, עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם." (ירמיהו, ה´ 1, 6)

האסוציאציה הראשונה, המתבקשת והבלתי נמנעת, למראה להקות הזאבים, השועטים ברחבי ירושלים בציוריה של לנה זידל, היא זו האפוקליפטית: חזון סופה של ירושלים, עיר הקודש, התשובה האולטימטיבית המרה לחזון ירושלים־של־מעלה של יוחנן – ירושלים הקדושה, יורדת משמים "נְכוֹנָה כַכַּלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ" (חזון יוחנן, כ"א 2). לכאן יצורף גם ההקשר הנוצרי הישיר לזאבים בחזונו של ישו, ערב צליבתו: "כִּי יֹדֵעַ אֲנִי אַחֲרֵי צֵאתִי יָבוֹאוּ בְתוֹכֲכֶם זְאֵבִים עַזִּים אֲשֶׁר לֹא־יָחוּסוּ עַל־הָעֵדֶר" (מעשי השליחים, כ´ 29).
כל המקומות קדושים, קראה הציירת ב-2011 לסדרה של ציורי זאביה הירושלמיים. אלא שקדושת ירושלים נענתה בפרוזה של פסולת, זבל, גדרות חלודים, עזובה, דלות חומריה של עיר חפה מטרנסצנדנציה, ובעיקר כמעט־ריקה מאדם. ויטליות אנשים הומרה בוויטליות זאבים.




סימני אהבה, 2006, פסטל יבש על נייר 108X230
, צילום: מיכאל עמר


חיות רעות ברחובות ירושלים – לדימוי הזה שורשים ספרותיים, וכבר עמדו כותבים על זיקת זאביה של לנה זידל לאגדות עם, לשירת יהודה עמיחי, לספרה של קלאריסה פינקולה אסטס (רצות עם זאבים) ועוד. אפילו בלק, כלבו המשוגע והנגוע של עגנון (תמול שלשום) שהטיל מוראו על תושבי העיר – אף הוא יסתפח לקריית הספר הזאבית. אכן, מדעת ושלא מדעת, לנה זידל נכנסה ליער תרבותי עבות, מלא וגדוש בזאבים חורשי רע.

אך לא: "הזאבים שלי טובים!" מתקוממת האמנית ודוחה על הסף קריאה אפוקליפטית של ציוריה.

זאבים טובים?! האם איאות לוותר על הזאב הרע של כיפה אדומה ופטר והזאב? האם אוכל לוותר על הפרשנות השוֹאָתית בהתחשב בנטיותי הנפשיות האפוקליפטיות, שלא לומר בהתחשב בעושר המקורות המיתולוגיים בנושא הזאב? וכי יעלה על הדעת שאמנית תתמסר לאחת־עשרה שנים של ציורי זאבים מבלי ש"שֵד" נפשי־חרדתי יָזין את האובססיביות הזאת?! יתר על כן: כלום לא הייתה זו לנה זידל היא עצמה שכתבה: "הזאבים מעירים את ירושלים מתרדמתה, ומנערים את הרחובות ואת המקומות הקדושים. במקומות שבהם דרכו הזאבים – דבר לא יישאר כפי שהיה. הזאבים נושאים את האיום על תפיסות העולם המיושנות. [...] הם מאיימים גם על שגרת החיים האפרורית..." – הזאבים כאיום על העיר. ובמקום נוסף: "האם המציאות הניצבת כאן שואפת לחיבור של כל חלקיה, או שמא זהו רגע לפני החורבן?"

אם כן, בכל זאת, זאבי איום וחורבן? מה פלא שאני חש להידרש לספרו של זיגמונד פרויד מ-1918, איש הזאבים, ולסיוט הזאבים שרדף את סרגיי פנקייב, מאז ציור הזאב שראה בילדותו ועד לחלומו הידוע על שישה או שבעה הזאבים הלבנים היושבים על עץ בחלון חדרו (פנקייב: "בפחד גדול שאֶטָרף כנראה על ידי הזאבים, צעקתי והתעוררתי."). פרויד, כידוע, פירש את החלום כחרדת סירוס וראה בזאב תחליף אב, משמע פחד מהאב ה"טורף". האם אלה הם גם זאביה של לנה זידל? האם מסתירה מאיתנו הציירת סוד אפל ונורא מילדותה? אני חש שאני נסחף.




זאבי הבשורה( חניה מול שער שכם )
, 2008,  פחם, פסטל יבש וצבע זהב תעשייתי על נייר 43X110, צילום: מיכאל עמר


עם זאת, בתוקף היסחפותי הפרשנית שבסימן האסון, אני מזהה את מרבית זאביה של לנה זידל עם הזאב הישראלי המצוי, ואולי אפילו עם ה- Canis Lupus Arabs, הלא הוא הזאב הערבי. כמה מאות פרטים מאלה, כך אני קורא, חיים בגולן, בגליל ובערבה. אהה: זאבים ערביים פושטים על ירושלים! ובעצם, מדוע שאסתפק לי בזאב הערבי: היונגיאני שבי מקשר אותי לטוטם הזאב מהאגדות הסלאביות ומהפולחנים הסלאביים (לנה זידל: "יש לי במשפחה שורשים סלאביים."): לאֵל השאול, דָאז´בּוג, דמות של זאב לבן, צולע. המיתולוגיה הסלאבית מספרת על ירידתו לשאול ונישואיו עם מורָאנָה, אלת המוות. הפרשן היונגיאני שבי צוהל: הנה הארכיטיפ, הנה הזאב כתת־הכרה קולקטיבית המטלטלת את נפשה של האמנית, שהגיעה ארצה מלנינגרד ב-1976 והיא בת 13...

בשלב יונגיאני זה, גם איני יכול שלא להיזכר בסדרת רישומי הגרפיט הגדולים של לנה זידל בנושא "דֶמֶטֶר", שאותם הציגה בגלריה אנטיאה, ירושלים, בשלהי 1999: הפרגמנטים מגופה העירום של האשה, בת דמותה של דמטר, אלת היבול, האוחזת בידיה פירות וירקות, חזרו ברישומים הללו, כשהם מהדהדים בשחור־לבן, ולו גם ממרחק, את סיפור פרספונה, בתה של דמטר, היורדת כל שנה לבקר את הָאדֶס בשאול. האם, הזועמת על האדס, משביתה את גידולי השדה למשך כל ביקור: הסתיו והחורף...




מזרקת האריות, 2008, פחם וצבע זהב תעשייתי על נייר 150X490
, צילום: מיכאל עמר


כלום איתרנו את המפתח לזאביה של לנה זידל? כוחות אופל מאיימים? שמא חרדת אם (על הנערה המצוירת בין הזאבים שפשטו על מזרקת האריות בירושלים אומרת הציירת: "זוהי הבת שלנו")? אלא שלא: התעקשותה של לנה זידל – "הזאבים שלי טובים!" – אינה נותנת לנו מנוח, ובפרט שהיא מלווה בהכחשות נמרצות של כל חרדתיות. התעקשות זו מאתגרת את פרשנותנו שבסימן הקטסטרופה; היא כופה עלינו מאמץ להתגברות עצמית והליכה אל מעבר לפשר הזָמין. ברובד המעשי, היא כופה עלינו מעקב אחר הולדת הזאב ביצירתה של לנה זידל. וכך, השאלה שמרתקת אותנו עתה היא: מהיכן, ממה ומתי נולד הזאב בציורי זידל?

התשובה על שאלת המָתַי פשוטה: ציורי זאבים ראשונים הופיעו ביצירת זידל ב-2002 בתערוכת היחיד שלה בבית האמנים בירושלים. היו אלה כשלושים ציורי זאבים, מצוירים בהפשטה יחסית בצבעי שמן מונו־כרומיים, במרכז כל אחד להקת זאבים, שניים עד ארבעה, דולקים חיה אחר רעותה על רקע ניטרלי מופשט. ציורי הזאבים הללו הקיפו את קירות בית האמנים בשתי שורות, מאשרים מהלך צבעוני הדרגתי בהתאם לגוני הקשת.

אך מה הִטְרים את הזאבים הללו? מהיכן צצו? הזכרנו את סדרת "דמטר". קדמה לה בסביבות 1998 סדרת ציורי ברבורים: ראשיתם, רישומי עיפרון ספונטניים של ברבורים בגן החיות; המשכם בציורי אֶמולזין גדולים ופנורמיים, שבהם צוירו הברבורים בלבן על רקע אפור כסף ובסגנון סמי־פואנטיליסטי. הסדרה לא הוצגה מעולם, אך תוכננה כמיצב קירוני סביבתי "בעל אופי מדיטטיבי," מדגישה הציירת.

מדיטטיביות היא מילת מפתח לעולמה של לנה זידל, מי שגם עוסקת בהוראת מדיטציה ואף למדה את משנתם התיאוסופית של בלָבָצקי, שטיינר וכו´. הברבור, היא מציינת, מסמל נתיב רוחני במו קיומו במים, באוויר וביבשה – אלה מסמלים שלושה מצבי תודעה שונים. להיבט זה של המדיטציה בציורה של זידל מצטרפים רישומים פנורמיים גדולים, שנרשמו בפחם ב-2005 ומייצגים מעין נוף גבעות אפרפר. במוקדמים שבהם נאתר פיתולי שבילים וערוצים ובניגודי אור־צל, ברם המאוחרים יותר מתמסרים לשלווה רבה ורכה ונעטפים ברוחניות טרנסצנדנטלית.

יותר ויותר אני מתחיל לקלוט את זיקתה של לנה זידל ל"רוחני באמנות", כהגדרת קנדינסקי. "מגיל ארבע רציתי להיות מגדת עתידות," היא אומרת, "שנתיים גם עבדתי כמגדת עתידות. פתחתי קלפים." לנתון זה אני מוסיף את היקסמותה של זידל ממקדשים ("תמיד חלמתי לצאת למסע בין מקדשים מסביב לעולם!"), כמו גם את סדרת רישומי מנזר המצלבה מ-2005: צלליות פרוטאז´, שבהן חוזר המנזר כדימוי שטוח ומופשט, מסתורי, שקט אך גם מאיים־משהו. אני מהרהר במנזרים כמקומות של שלוות נפש וביקוש אחר הקדוש. "הייתי מהופנטת מהמקום," מציינת זידל, כשהיא מספרת על שהיותיה הנשנות במנזר המצלבה.

אם כן, ציורים מדיטטיביים, וכנגדם, ציורי זאבים. עובדה: באותה שנת 2005, בסמוך לציורי המנזר, ציירה זיידל שני ציורי פסטל ענקיים וריאליסטיים של זאב לוטש עיניים אל עֵבר... לימון. זאב ולימון??!! "שניים שאינם מתחברים יחדיו; שניים שאינם מסוגלים ליצור דיבור ביניהם," מסבירה הציירת כמי שדַי לה בעצם הפרדוקס. ואני, ששבוי במטפורות ובאלגוריות, תוהה מול צמד הציורים: מי כאן מאיים על מי? מיהו גדול ומיהו קטן? וכלום אין צבע הלימון כצבע עיני הזאב? ומדוע לימון ולא, למשל, תות שדה או תפוח עץ? הנה כי כן, שבתי אל מחוזות הרע, ולפחות – החמוץ. אך, יותר מכול, אני שואל את עצמי: אם זאב ולימון הם שניים שאין בכוחם לאתגר זה את זה בדיאלוג מפרה, מה הם הניגודים שבכוחם להפרות את נפש האמנית?




ללא כותרת, 2005, פסטל יבש על נייר, 108X230
, צילום: מיכאל עמר


מדיטציה מכאן וזאבים משם. "אני זקוקה לזאבים כגורם מעורר, כדימוי שמבטיח לי ערנות, דריכות, מתח, משהו המונע בי נפילת אנרגיה," מתרצת לנה זידל את הידרשותה לזאבים. וכאילו הזאב אינו אלא מקרי בלבד (שהלא, גם ברדלסים או אריות יכולים היו לתפקד כ"דימוי מעורר", הלא כן?). כה מקרי־לכאורה הזאב בתודעת הציירת, שאפילו תקַשרו באקראי לידיד בשם "זאב", שהזמין ציור של זאב וממנו התחיל הכול. "ואם היה שמו צבי, היית מציירת להקות צבאים?" אני מתריס. "כן," היא משיבה.

ואני סבור אחרת: לדעתי, נפשה היצירתית של לנה זידל נעה בין שני קטבים: באחד, המופשט, היא שואפת לשלווה רוחנית נשגבה, מהסוג המדיטטיבי והקדוש. ואילו בקוטב האחר, הריאליסטי, היא נמשכת לארצי, לגופני, לחייתי, לאנרגטי, שהזאב הוא שמייצגם ביצירתה. והרי זהו אותו ה"איום" שעלה בדבריה המצוטטים לעיל על אודות הזאבים ככוח מעורר מתרדמת השגרה והַקפיאה על השמרים. ציורה של לנה זידל נמשך אל שני הקצוות, שמַפרים האחד את משנהו: המדיטטיבי צומח מתוך הזאבי, הזאבי מתוך המדיטטיבי. שניות השלווה והדריכות, הטוב והאימה, הקדושה והחולין, הרוחני והארצי, הישועה והקץ. ירושלים, הכלה השמימית, לעומת זאב השאול. השניות הזאת היא פיצול בורא.




חלומו של קואלה, 2013, פסטל יבש על נייר, 105X300
, צילום: מיכאל עמר


בספרו הסדר הכמוס של האמנות (1967), ניתח הפסיכואנליטיקאי הפרוידיאני, אנטון ארנצוויג, את תהליך היצירתיות האמנותית כתנועת נפש אנאלית בין פסיביות (עצירות יצירתית) ובין אקטיביות (פרץ יצירתי של שחרור מטעני נפש "קבורים"). דומה שתנועת היצירה של לנה זידל בין ה"מדיטטיבי" ובין ה"זאבי" מאשרת מהלך יצירתי מקביל, שבו כל קוטב מוליד את רעהו לסירוגין.

הן זהו הפיצול עתיק היומין והזכור לטוב שבין Vita Contemplativa ובין Vita Activa, דואליות ערכית שההומניזם הרנסנסי האיטלקי הרבָה להידרש אליה כאידיאה (פטררקה) וכציור (ג´וטו, ליאונרדו, רפאל). זוהי ההבחנה בין החיים במנזר (Vita Contemplativa) ובין החיים מחוצה לו (Vita Activa), בין הקדוש ובין החילוני, בין הפסיבי ובין האקטיבי. הדואליות של לנה זידל.

בימים אלה השלימה לנה זידל ציור פסטל רחב יריעה, שבו הריאליזם מתחכך באטיודיות: קוואלה חמודון מנמנם לו על גזע עץ מעל לחלל נטוש של בית קפה בדרך ליריחו... חלום הזאבים הפרוידיאני התגלגל לחלום הקוואלה האוסטרלי על העץ. רגע של שלווה בעולמה של לנה זידל? רגע טרם שובו של הזאב?

גדעון עפרת,
מבקר אומנות, פילוסוף, תיאורטיקן, אוצר ואספן אומנות, 2013



 undefined
 
undefined
      זאבי חוצות, 2013, בית האמנים, ירושלים, צילום: דימה נוף
זאבי חוצות, 2013, בית האמנים, ירושלים, צילום: דימה נוף

 לתמונות נוספות מתערוכה זאבי חוצות - לחץ כאן

 


לוידאו של פתיחת התערוכה זאבי חוצות -
לחץ כאן


גדעון עפרת, 2017

אלחנדרה אוקרט, 2017

לנה זידל, 2007-16

פרס ש. איש שלום, 2015

עודד זידל, 2015

גדעון עפרת, 2013

אלברט סויסה, 2013

קרין לויט, הארץ, 2013

יונתן אמיר, 2012

זאב בר סלע, 2012

שושנה אברבוך, 2008

זאב גולדברג, 2007

מוניקה לביא, 2006


כל הזכויות שמורות לנה זידל 2008-2017
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית