תרגומים

תקציר אחרית הדבר של המחבר, מתוך האוסף הלא מלא של כתבי מ´ גנדלב, הוצאת ורמיה, מוסקבה, 2003.

---

מיכאל גנדלב, ירושלים, 1993

---

אחרית דבר של המחבר / מיכאל גנדלב

אינני מגדיר את עצמי כמשורר רוסי — לא לפי סוג הדם, לא לפי האמונה, לא לפי קורות חיי, לא לפי ניסיוני וגם לא לפי העדפותַי האסתטיות. לכן, אינני מתאים לשאת את התואר "משורר רוסי". למעשה, אי אפשר להיות רוסי, להפוך או להיחשב רוסי — על פי שפתך בלבד, או על פי השכלתך הבית־ספרית, או על פי העדפותיך המיניות.

למיטב הבנתי, "רוסי" הוא שם תואר, ואילו אני משורר ישראלי, דובר רוסית. וכאדם — אני יהודי. אני כותב זאת ללא שמץ של גאווה, ללא דרמטיוּת, אך גם ללא מרירות וצער. אלה הם נתוני השאלון האישי שלי שיוגש בחדר ההמתנה ביום הדין.

אינני מחשיב את מרכיב השפה כמרכיב עיקרי המעצב ובונה את דמותו של המשורר, את מקום הזדהותו; וכמובן, מרכיב השפה אינו יכול להיחשב מפתח למהות השירה. שירים הם אופן החשיבה של המשורר, ולמעשה זהו לב העניין — על מה לחשוב. שירים הם גם תהליך היצירה וגם תוצאתו.

השפה כשלעצמה ובכללותה אינה אלא אמצעִי וכלי לרישום התהליך והתוצאה.

אינני מחשיב את המשורר (כלומר, את עצמי), או את קורות חייו של המשורר (כלומר, את קורות חיי), או את רשימת אהובותיו (אהובותַי) ואת הפרשנויות לשיריו על ידי בני זמנו — בקיצור, אינני מחשיב את כל הקונטקסט — כחלק חשוב של הטקסט (כלומר, הטקסט שלי). נהפוך הוא. אני סבור שהשירה מתקיימת בעוד שהמחבר יכול להיעדר, לדוגמה, לשם עשיית צרכיו או לאבד את הכרתו. אני מודע לכך שבמובן זה בהחלט ייתכן ששירתי, בהעדרי — או לכשאחדל לשמש לה משען באמצעות קורות חיי, או בהכרזת כוונותַי, או בדקלומי, כלומר לכשאותיר אותה ללא השגחה — תיהפך לשירה רוסית... וזה בדיוק מה שמאוד לא הייתי רוצה שיִקרֶה, אך הרי יכולים גם לא לשאול אותי. אולם, היות שהדבר אינו תלוי בי, אסיר כל דאגה מלבי.
אינני יודע אם אשוב לחבּר שירה הנמנית עם הסוגה האיכותית. חיי הספרותיים כבר ידעו הפסקות בנות חמש שנים ויותר. החומש הנוכחי — תחילתו ב־ 11 בינואר 1998.
אני מפסיק לכתוב כשאני מפסיק לחוש את ה'דחף' של הכתיבה, כשאינני שומע את הטקסט כתנועתם של גושי הצליל. אני מפסיק כשפּעולת הכתיבה חדֵלה להיות בשבילי הכרחית וטבעית. ובנוגע לייצור שירים במלוא הרצינות ומסיבות אישיות ורשמיות — בין השאר, מתוך רצון לקיים את הסטטוס המקצועי שלי, או מתוך רצון 'לשמור על כושר', או מתוך מחויבות למוציאים לאור — כל זה קשקוש. אינני יכול לרמות את עצמי.
וכעת, לדבר האחרון. השירה שאינה שלי — כלומר, שירתם של אחרים — תמיד עניינה אותי במידה פחותה משירתי שלי. וכשכתבתי את שירתי — או שתלשתי אותה מן האוויר האדום או שלפתי אותה באוזניה מתוך כובע — עשיתי זאת במטרה אחת ויחידה: שאוּכל לקרוא אותה בעצמי. כיוון שהיא )שירתי( הייתה חסרה לי. חסרה בחיי היום־יום. הרגשתי בחסרונה, כפי שחשים בחסרונם של חירות, של אהבה, של אלוהים, של כאב או של מזון.

ולבסוף, באמת הדבר האחרון. המשורר לא עובד בתוך תרבות, לא בתוך היסטוריה ולא על הנייר. הוא עובד בתוך הלא־כלום, בתוך אותו לא־כלום שיש ממנו אפילו פחות מן הוואקוּם הבין־כוכבי, פחות מן ההגירה ומהעדר הקוראים. ובתוך הלא־כלום הזה, שלא שייך לאיש, שאפילו פחוּת מן האידֵאלי — דווקא בתוכו בונה המשורר מן הלא־כלום האידֵאלי את הטקסט הלא־אידֵאלי שלו. כך הם פני הדברים.

מיכאל גנדלב, 2002

למעלה