"אין בביתי...", פריים מתוך סרט אנימציה לשיר מאת מיכאל גנדלב, 2012                    לצפיה בסרט בשתי שפות: עברית/רוסית

המראה הכדורית של גנדלב / לנה זידל

מטבע הדברים מלאכת תרגום השירים אילצה אותי לשלוח מבט חתרני אל שירתו של גנדלב ואל עולמו הפיוטי. כדי להבין כיצד גנדלב אמור להישמע ולהתנגן בעברית, הייתי מוכרחה לחווֹת את שירתו ואת עולמו הפואטי. וכדי לחווֹת אותם, הייתי מוכרחה לזהות את נקודת ההתבוננות של המשורר ולחשוף את מקום הימצאו. במילים אחרות, כדי לגלות את המקום שממנו צפה גנדלב במבטו השירי על העולם, היה עלי להתחקות אחר מבטו, אחר נקודת ראותו.

במסע ההתחקוּת גיליתי שהוא מביט כמעט מכל כיוון אפשרי. מבטו מסתחרר. הוא מתבונן לכל מלוא העין מאינספור נקודות, ומשנה תדיר את זווית הראייה. הנוכחוּת המיוחדת של מבטו בולטת במיוחד בטקסט הבא:

אֵין

בְּבֵיתִי אַף אֶחָד.

רַק נְצַיֵּן בְּדִיעֲבַד:

הֵם אֵינָם

אַךְ לֹא מִשּׁוּם שֶׁאֵינָם אִתִּי

אֶלָּא אֵינָם

לַחֲלוּטִין.

לָכֵן נִפְסַע

אֶל מִטָּתֵנוּ הַמְכֻסָּה

מֵאֶתְמוֹל

עַד הַמֹּתֶן

בַּחוֹל

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה עֵת הַלִּינָה

בַּצַּד הֶהָפוּךְ שֶׁל הַשֵּׁנָה.

(מן המחזור: הבית השני)

נדמה שהטקסט מצביע לא על סיטואציה אחת בלבד, אלא על כמה מצבים המתרחשים בו־זמנית. המצבים נבנים בזמן ובמרחב וממשיכים את קיומם כשהם מושחלים ומשתכפלים בינם לבין עצמם. בקריאה ראשונה של הטקסט יכול להיווצר הרושם שמדובר במצב שניתן לדמיינו בקלות יחסית: המחבר, בעודו בחיים, משוטט בין כותלי ביתו המרוקן ופונה במחשבותיו אל אהובתו הנעדרת, בהצעה מסתורית למדי, ללון "בצד ההפוך של השינה". אך בה בעת אפשר להניח שדרך הטקסט מהדהד קולה של אהובת המשורר, וגם היא, בדיוק כמוהו )או בו־זמנית, יחד אתו( משוטטת בביתו השומם ופונה בעיני רוחה אל המשורר הנעדר או המנוח.

פרשנות אחרת היא שהמחבר כלל אינו פונה לאהובתו, אלא לכפילו. ושניהם — גם הכּפיל וגם המחבר — עודם כאן, בצד הזה של השינה. אבל בעוד רגע קט הם עומדים להיעלם — בהתחלה "עד המותן" ולאחר מכן "לחלוטין", בחולות הנודדים של מיטתם. והמיטה של גנדלב היא לעולם לא מיטה רגילה. מיטתו לעולם היא גם מיטת אבן. בדומה להתבוננותו בכל דימוייו, גנדלב מביט במיטה משני צדי ההוויה. במיטתו של גנדלב המצעים תמיד זוגיים, הוא תמיד פורשׂ את המצעים לשניים — לחיים ולמוות, הדרים בה בכפיפה אחת. מיטתו היא אחת ולתמיד גם ערשׂ האהבה וגם מצבת אבן. אך הפרשנות העדיפה בעינַי היא שהטקסט מהדהד את קולו החי והנושם של המשורר שאיננו עוד. קולו החי מופנה אל כפילו המת. אל ביתו המת.

כבר אין כאן שום דבר ואף אחד... אין — "לחלוטין". עכשיו גנדלב מתבונן בכותלי ביתו לשעבר באמצעות צלילי קולו המהדהד מן העֵבר האחר. והרי קולו, שהוא בו־זמנית גם מבטו, מופנה בראש וראשונה אל המרכז, פנימה, אל המשורר עצמו. ומשם שוב נשאב מבטו אל תוך המַרְאָה:

גַּם

שׁוּרָתִי הָאַחֲרוֹנָה — הִיא תֵּרָשֵׁם

עלַ שֵׁם

 כְּפִילִי שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם

וּפְנֵי כְּפִילִי

שְׁקוּעִים עַד לָרַקָּה —

הֵם פְּנֵי שַׂחְיָן

שֶׁבַּזְּכוּכִית הַיְרֻקָּה.

ולאחר מכן מבטו מתפורר, מתפזר ומשתכפל בהשתקפויות עד אינסוף מעל פני השטח הכדוריים של המראה, שהיא גם תחתית עולמו. והתחתית אצל גנדלב תמיד כפולה ומכופלת, ולעולם אינה תחתית במובן הרגיל של המילה. התנודות הקוליות של התחתית תמיד מצמיחות דימויים חדשים. ולהפך — דימויֵי התחתית מולידים תנודות קוליות:

אֲנִי יוֹדֵעַ —

יֵשׁ לִפְרֹץ אֶת הַזְּגוּגִית

לִסְדֹּק

בִּצְלִיל חוֹרֵק צִפּוּי מַרְאוֹת

וּלְרַחֵף

מֵעַל הַקַּרְקָעִית —

לָעוּף

מֵעַל תַּחְתִּית הַתַּחְתִּיּוֹת.

(מן המחזור: אריאון החדש)

הכפילים של גנדלב מתנגשים, מתחברים, מתנפצים לרסיסים תוך כדי מגע עם השתקפותם. הם חוזרים על עצמם כהד אינספור פעמים, כדי שלאחר מכן, לאחר שביצעו תמרונים מרהיבים באוויר, יוכלו לשוב אל המרכז, אל תוך עצמם ואל המחבר.

ירושלים, 2011

למעלה