|
אוצרות טקסט של לנה זידל לתערוכה של נדיה עדינה רוז, שמֵי אֲדָמָה: ׁ(1 ו 2) 2015, 2013, גלריה אגריפס 12, ירושלים
שמֵי אֲדָמָה 2 כל האובייקטים בתערוכה של נדיה עדינה רוז שמי אדמה 2 הם עצמים עם הפתעה: עצמים, בהם רב הנסתר על הנגלה. האובייקטים מגיחים ובוהים מהקירות כחיות חידתיות ביער מכושף. המפתח להבנת עבודותיה של נדיה עדינה רוז הוא הקשר של יצירתה לטבע. כמעט כל העבודות בתערוכה מורכבות ממשהו שנלקח ישירות או שמזכיר חומרים מן הטבע: ענפים, עלים, בוץ, חתיכות עץ. פרוק והרכבה, הברגה, הדבקה, קולאז´, שיבוש ושיבוץ - כל אלה הם מאפיינים מובהקים של תהליך היצירה של נדיה עדינה. האובייקטים שלה הם תוצאה של שינוי מתמיד, תוצאה של הזזת האלמנטים והצבתם במקומות בלתי צפויים. עקרון השינוי שטומן בחובו את ההפתעה הוא אחד המרכבים החשובים בתהליך העבודה. נדיה עדינה רוז עסוקה בלהפתיע את עצמה; היא אף פעם לא יודעת בוודאות היכן יסתיים חיפושה האמנותי. תהליך היצירה שלה הוא אינטואיטיבי, עמלני ומלא רגש. רוב האובייקטים שהיא מייצרת נראים כיצורים חיים שנמצאים בתנועה בלתי פוסקת: הם מטפסים, מתפתלים, מתעגלים, מתיישרים ומתכרבלים, כמו בשאיפה להגיע לאנשהו, תוך כדי התלחשות חרישית בינם לבין עצמם. כדי לפענח את האובייקטים של נדיה עדינה, יש לעקוב אחר מה שנשאר "מחוץ לפריים", כיוון שנדיה עדינה מעדיפה להגדיר את עבודותיה דרך מה שאין בהן; דרך הרווחים, מחיקה, העלמה...למשל: היא מגדירה את השלג לא דרך הלובן והקור, אלה דרך התנועה שלו ודרך מה שמתגלה תחתיו. מתחת לשלגים יש אדמה כהה, ללא האדמה - לא היינו רואים את השלג. לכן, השלגים של נדיה עדינה הם גלים כבדים ומחוספסים של עיסת נייר, שיורדים מהתקרה. עבורה - השלג הוא לא משהו שנופל בקלילות מלמעלה ומתפורר, אלא להפך: השלג של נדיה עדינה הוא המרכיב שמחבר את השמים לארץ. השלג שלה הוא מעין ישות שמגשרת ומחברת בין חלקים מופרדים בעולמינו: גשר גלי של עיסת נייר... נראה, שאותו "הגשר" מתכתב ומנהל דו-שיח סודי עם העבודה שמנערת את ההומוגניות של התערוכה, המטופלת בצורה ראליסטית, בה כורסה וכיסאות עולות על השולחן ומטפסות על הקיר כלפי מעלה. ושוב: התנועה, הטיפוס ו"העצמים" שנהפכו ליצורים חיים כדי לחבר את ה"עליונים" ל-"תחתונים". נדמה שכל האלמנטים בתערוכה שייכים לשומרת יערות שמייצרת אותם לצרכים פולחניים. מאגיית הטבע מבצבצת כאן מכל הפינות. מבצבצת תרתי משמע: רוב האובייקטים הם רב-שכבתיים, סדוקים ומחוררים. דרך החורים מתגלים אוצרות נסתרים: משטחי צבע שמזכירים נופים, חפצים, כתמים, ענפים ועלים. כל העבודות נושאות חותם של נוכחות נשית, רכה ועוצמתית. חלל התערוכה מעלה אסוציאציות של פולחנים שהתרחשו בטבע, ביערות או תחת כיפת השמיים בתקופת המטריארכלית. העבודות, שמזכירות לעתים את חצר הבית ולאתים שרידים ארכאולוגיים, מרכיבות סביבה מהפנטת שמרמזת על כך שכל דבר בה ניתן להזזה, כמו במשחק קלפים, או פזל תלת-ממדי. נדיה עדינה רוז היא אמנית ומשוררת: באותה הצורה שהיא בונה את האובייקטים - היא כותבת את שיריה. לתפזורת האובייקטים בחלל - ריתמוס משלה, בדיוק כמו למילים בשירתה. נדיה עדינה ממיינת את מילותיה, את ענפיה, את חפציה; מזיזה ומדביקה את האלמנטים המכושפים על הקירות ומזמינה את הצופה לקחת חלק במגרש המשחקים הפיוטי שלה בו הקולות המובלים הם: רשרוש העלים וצלילו של השלג הנופל. לנה זידל, 2015
שמי אדמה - 1
עבודותיה של נדיה עדינה רוז שואפות לחמוד לעצמן קטעי מרחב נבחרים. קירות הבתים, עצים ופיסות הקרקע נחטפים, ננגסים מן האוויר, נתלשים מהקשרם הרגיל וממשיכים את חייהם בעבודות, כמין סטיה לירית, כזיכרון, כאסמבלז´ פואטי. העבודות גורמות לצופה להתבונן בחידה: לנגד עיניו, מתרחש טקס הפירוק של המציאות הנקלטת לחתיכות נפרדות, שבו-בזמן נאספות ומתחברות יחדיו. ההתבוננות באובייקטים התבליטיים, הנראים כאילו התבשלו בקדרה שעות ארוכות, מעלה, באופן בלתי רצוני את המילה "כישוף". הרושם הנוצר הוא שכאן, על הקירות ,מוצגת לא התוצאה בלבד, אלא שכל התהליך של יצירת העבודות, נחשף במערומיו ונפרש על כל היבטיו. נדמה, שאפשר לעקוב אחר תהליכי הבחישה, ההדבקה והבישול של כל המרכיבים. אובייקטים עשויים עיסת נייר ועץ, בחלקם - פסלים, בחלקם - רישומים, חושפים באופן גלוי לא רק את תרכובותיהם, אלא גם את החיספוס של פני השטח. בלחישת עץ-נייר עמומה, הנושאת גווני אפור-חום, העבודות מבשרות את הדהודי הקליטה בתודעתה של נדיה עדינה, ומדגישות שהן אינן אלא חותם זכרונותיה. האובייקטים, הפרוסים על הקירות, הם בו-בזמן מופשטים וקונקרטיים. הם טומנים בחובם גם את האמורפיות, גם מאפייני נוף וגם את הפרטים האורבניים. למראית עין, העבודות נמצאות בגלישה מתמדת בין מצב אחד למשנהו; החל ממוטיבים ארכיטיפיים, הקשורים בקרקע, באמא-אדמה ובהולדת היקום, וכלה בפיסת הקרקע הקונקרטית, סורגי הגינה וקטעים הלקוחים ישירות מהמרחב הביתי. נדיה עדינה בונה את האובייקטים שלה, כשהם נמצאים בתנועה מתמדת מהמשטח לנפח. נדמה, שכמעט כל עבודותיה, אולי בגלל נפיחותן וחיספוסן, נושאות אפקט חושני, אולי אפילו, מיני. האובייקטים נראים כעוטפים את הצופה ברכות, מכשפים, מתפתלים, כמעט מלטפים; ספק - בעלי חיים, ספק - חלקי גוף, ספק - יצורי פלא של העולם התת-קרקעי. התבליטים הללו, מפתים את הצופה על ידי ישירות ילדותית, על ידי חוסר עיבוד וחוסר "פיניש", על ידי צורניות שלא מוגדרת עד הסוף. יתכן שמאותן הסיבות, נראים האובייקטים לעתים משעשעים, מצחיקים, נוגעים ללב, כשוהים בתוך "המגושמות הנשגבת" שלהם: גבעות, ענפים, גומות, חתיכות קרטון וניירות מקומטים, כאילו במקרה נשכחו בארגז חול שליד הבית, על ידי תינוק מגודל שנסחף במשחק. השמיים והארץ מחליפים את מקומם ללא הרף. השמיים הופכים לתבליט אפור-חום כבד. והאדמה - לבנה, קלילה ושקופה. משחק ההתהפכויות המתמיד של "האדמתי" ו"האווירי" מייצר תחושה של שלמות ומחזוריות. הכבדות הופכת קלילה, הנפחים - למשטחים; מחזוריות נצחית של ין ויאנג. המחזוריות המאפיינת את עבודותיה של נדיה עדינה מייצרת אפקט של תנודה רוגעת. הצופה מוזמן לערוך מסע לתוך הילדות, לגעת במקורות, לחזור לרחם ולהמריא משם בחזרה אל אוויר העולם. תודעתו של הצופה - כמתנדנדת בעריסה; בין קו לכתם, בין משטח לנפח, בין קיפאון לתנועה, בין שמיים עשויים אדמה, לבין אדמה עשויה מאוויר השמיים. בתנודות, בדממה ובצליל, כשהם בו-בזמן גם המילים וגם סימני הפיסוק, האובייקטים המכושפים הללו, מפעילים את הסביבה ואת הצופה ומזמינים אותם לדיאלוג המבטיח להיות אינסופי. לנה זידל, 2013
|
נאופוסטיזם? נאוסנט? 2021
|
|||||||||
|
|
||||||||||
  כל הזכויות שמורות ללנה
זידל 2008-2023
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית |
|